זה לא באמת קמפינג…

אתם מכירים את הימים הללו שנראים כאילו הם נולדו בשבילכם?

ימים שבהם הכל הולך לכם, וכל מה שאתם נוגעים בו נהיה לזהב. יום שני האחרון היה בעבורי יום שכזה.

בלילה שקדם לאותו יום שני, הכרתי בחורה מדהימה שהגיע לישון אצלי עוד באותו הלילה.

קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר טובה והחזרתי אותה הבייתה בלי שהיא אפילו ביקשה את הטלפון שלי. פשוט מושלם.

בשעות הצהרים, סגרתי עסקה חשובה, כזו שתמנע ממני את הצורך לעבוד בחודשים הקרובים ואולי אפילו תאפשר לי לשדרג את הג’יפ שלי לחדש יותר.
אין, היום הזה נולד בשבילי. בערב יצאתי עם כמה קולגות מהעבודה לחגוג את העסקה וכמו כמעט בכל ערב בחודש האחרון לא חזרתי הבייתה בידים ריקות… ואו כמה שהיא הייתה יפה…

רק דבר אחד היה חייב לקלקל לי את היום המושלם – הדואר.

אני לא באמת יודע מה גרם לי לעצור מול התיבה שלי בדרך הבייתה אבל בלשון המעטה ממש לא אהבתי את מה שחיכה לי שם – מעטפה חומה של דואר צבאי ובתוכה זימון לשירות מילואים ארוך ומתיש במדבר לחשוב שרק קיימנו ערב גיבוש לעובדים לא מזמן.

ציבור האזרחים והג’ובניקים רואים בשירות המילואים סוג של קמפינג מגבש ומהנה בין חברים ותיקים. אני, אישית, לא מוצא בשירות המילואים הזוועתי שלי שום דבר שמזכיר קמפינג – פשוט סיוט.

כנראה שוב נאלץ להיות בשטחים ולהתמודד מול הברברים שחיים שם.
עם המחסומים אני עוד איכשהו יכול להתמודד אבל כאשר מבקשים ממני לפנות התנחלויות הלב שלי פשוט נשבר. אני לא מסוגל לריב עם יהודים טובים וזה ממש, אבל ממש לא דומה לקמפינג.

בחופשת הקמפינג שלי אני לוקח את אופנע הים ויורד איתו לכנרת, אני אוכל סטייקים משובחים ולא את הזבלה שמיוצר במטבחים של צבא הגנה לישראל, אני נמצא בחברת אנשים שאני אוהב ולא עם חבורת הגברים המיוזעים שרוצים להיות איתי אפילו פחות ממה שאני רוצה להיות איתם, לא, זה ממש לא דומה לקמפינג.

פרטים נוספים באתר תיאטרון בסלון